הסיפור שלנו

במשפחה שלנו זה אנחנו. תמיד תיעדנו הכול, קצת יותר מדי: תמונות, סרטונים, מסמכים, פתקים שאף אחד אחר לא היה שומר. עם השנים זה הצטבר לכמות שכבר לא הייתה נעימה. חלק בקופסאות, חלק בקלטות שאין במה להריץ, חלק בטלפון ישן במגירה.

אז התחלנו לסדר. העברנו הכול למחשב, מיינו לפי שנים ואירועים, וגיבינו בשני מקומות. זה לקח הרבה יותר זמן ממה שחשבנו, ולמדנו בדרך הקשה מה עובד ומה לא.

מה שיצא מזה הפתיע אותנו. פתאום אפשר היה למצוא תמונה בשתי שניות במקום לחפור בארגזים. פתאום אפשר היה לשלוח לאחות משהו מלפני שלושים שנה בלי לקום מהכיסא. ערבים שלמים ישבנו ופשוט הסתכלנו.

חברים ובני משפחה ראו, ושאלו אם נעשה גם להם. אחרי מספיק פעמים כאלה הבנו שיש כאן משהו אמיתי, ושאנחנו כבר יודעים לעשות את זה טוב.